יש פוליטיקאים שאוהבים לטפס על קיר חלק. חוק הנכבה - ושינויי השילוט בדרכים, כמשל לחוסר חכמה. אם הכנסת תאשר את חוק הנכבה (המתוקן), ממליץ להוסיף לחוק סעיף חובה לציין את היום הזה, פעמיים בשנה, למען יזכרו ויראו.
אל-קודס - היא ירושלים בכל השפות והדתות.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
מדי פעם, יש פוליטיקאים, חברי כנסת ואנשי ציבור - שבאים עם רעיונות מבריקים ויצירתיים וזוכים לכותרות נאות בתקשורת.
חוק הנכבה - ושינוי השילוט בדרכים, שייכים לאותם חוקים ושינויים מתחכמים, מיותרים שמעוררים תסיסה מיותרת ומתח בין העדות שאינו מוסיף כבוד, יוצר קיטוב מיותר, ומעשית אין לו כל ייחודיות והשפעה.
חוק הנכבה:
המגזר הערבי, מעודד ע"י מנהיגות קיצונית, ברובה אנטי יהודית וציונית, מצא את האירוע המתאים לתהלוכות, הסתה אנטי ציונית והתגרות בשלטון הישראלי.
המגזר הערבי מציין את יום הנכבה, לזכר התבוסה המאסיבית משנת 1948, כאשר צבאות ערב מצפון, מדרום ומזרח, ניסו לכבוש ולהשתלט על מדינת ישראל, מיד לאחר הקמתה לאחר הכרזרתו המפורסמת של בן-גוריון במוזיאון בשד' רוטשילד בת"א, ב-ה' אייר תש"ח.
באותה הצהרה, הכריז בן-גוריון על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הוא מדינת ישראל. נוסח זה מופיע גם במגילת העצמאות והוא הבסיס לדרישתה של ממשלת ישראל וראש הממשלה ביבי נתניהו, להכרה של הפלסטינאיים במדינה יהודית.
את הגיבוי לתנאי זה, מקבלת ממשלת ישראל מהחלטת האו"ם 181 משנת 1947, שהציעו לערבים את תכנית חלוקת ארץ ישראל, שם נאמר: תוקם מדינה יהודית ומדינה ערבית.
הערבים - דחו את ההצעה, החליטו על מלחמה ופלישה, במטרה לכבוש, להשתלט על כל חלקי ארץ ישראל, לבטל את הכרזת העצמאות ולבטל את קיום המדינה היהודית ציונית.
התוצאה: צבאות ערב הוכו מכה קשה הובסו, כמו שקרה בניסיונות הנוספים שלהם 73-67-56, והמלחמות הקטנות יותר, לבנון ה-I - לבנון ה-II, עזה - "עופרת יצוקה".
יום הנכבה - באה לציין את התבוסה של 48, את האבל על אבדן ההזדמנות, אליה הערבים ככלל והפלסטינאים משני גדות הירדן ומשני גדות הקו הירוק הישן, עדיין חולמים.
לכן הצעתי - תנו להם לציין את יום הנכבה, תנו להם לציין אפילו פעמיים בשנה, למען יזכרו, יראו הדורות האלה והבאים אחרים, את תוצאות חלומות הסרק ותוצאותיהן.
בהזדמנות זו - כדאי להזכיר להם, כי גם חלומם על מדינת כל אזרחיה, לא תקום ולא תהיה ומוטב להם להשלים עם הרעיון של מדינה יהודית, ציונית, ריבונית ודמוקרטית, או להוסיף את זה כסעיף ליום הנכבה.
מה שכן - ראוי ורצוי, לדאוג שמימון הכנסים והאירועים, שהם גם פתח להסתה נגד המדינה, לא ימומנו, מכספי הציבור היהודי ולא מתקציבי הממשלה.
זה אבסורד בהתגלמותו - שממשלת ישראל תממן תקציבים לטכסים, אירועים, תהלוכות הקוראות להשמדת ישראל וכל כולן - אנטי ישראליות וציוניות.
אבל לשם כך - אין צורך בחוק מיוחד, ויש מספיק סמכויות לשר הפנים, הממונה על הרשויות המקומיות, לדאוג ולטפל שהתקציב לאירועים אלה לא ימומש, ע"י הגבלות וקנסות כבדים מחשבון תקציבי העיריות המתאימות.
חוק מטבעו מעורר אנטי, גם אם יש בו יסודות חיוביים, במיוחד בנושאים רגישים. לכן הדרך הטובה ביותר היא - פעילות בסמכות אדמיניסטרטיבית המצויות בידי רשויות הממשל.
שינוי השלטים והשמות בדרכים:
יש לזכור שהעברית והערבית הן שתי שפות רשמיות במדינת ישראל, לכן השילוט הוא בהתאם לכך. לגבי השמות יש להתייחס אליהם בהתאם לרישומים שלהם וכפי שקבעו מוסדות המדינה, ולא לפי השמות המקוריים או ההיסטוריים שלהם.
לגבי השמות ההיסטוריים רשאים האזרחים והעדות השונות, ביניהם לבין עצמם, לשמר את השמות ולהיזכר בהם, באירועים ובטכסים, אך לגבי השילוט הרשמי בכבישים הולכים לפי השמות שנקבעו ע"י המוסדות הממשלתיים המוסמכים.
יחד עם זאת, גם כאן, יש לעשות זאת בחוכמה, ובצנעה וללא מתקפה כוחנית מתפרצת פתאומית.
השילוט והכיתוב לדוגמא, אל-קודס, לא צריך להפריע. שהרי אל-קודס היא למעשה ירושלים. ולא משנה באיזה שפה זה ייכתב ומי שיכתוב את זה.
העיר ירושלים - כמופיע במקורותינו ובהיסטוריה של העם היהודי אותה כבש דוד המלך, והפך אותה לבירת ישראל (לאחר יציאתו מחברון), עברה מאז המלך דוד הרבה גלגולים, אך תמיד נשארה ירושלים.
הכיבוש הרומאי מסעי הצלב הרבים, הכיבוש המוסלמי והכיבוש התורכי, לא יכלא לה.
הרומאים - ניסו לשנות את שמה וקראו לה "אילייה - קפיטולינה", הצלבנים ניסו, המוסלמים השתלטו על המקומות הקדושים, שינו אותם והשתמשו בהם והוסיפו עליהם מונומנטים, דתיים משלהם כמו מסגד כיפת הזהב ומסגד כיפת הכסף. כך נהגו גם התורכים, באימפריה התורכית בכל אירופה.
בספרד - הוסבו בתי כנסת למסגדים או נהרסו, כנ"ל בכל האימפריה, אבל השרידים שלהם ,של היהדות ושל האמונה היהודית עדיין קיימים בכל אותם המקומות.
בירושלים - מעולם לא נותקה השרשרת, לכן גם אם יהיה שילוט אל-קודס, אין בכך כדי לפגוע בקדושתה וגדולתה של ירושלים ובעיקר בשייכותה, לעם היהודי, עפ"י האמור בתנ"ך, במסורת ובהיסטוריה של עם ישראל.
לכן, ההתעקשות של הממשלה על היותה של ירושלים כבירת ישראל מובנת מוצדקת ומגובה באלפי שנות היסטוריה.
נקודות למחשבה והרהורים:
1. תיק שי דרומי - קיבל את הפרשנות המרחיבה והראויה של החוק, לפי המטרה שהתיקונים הוכנסו בו לאחרונה, ומכאן הזיכוי של החוואי שי דרומי. הוא הפעיל את זכותו הלגיטימית, הקונסטיטוציונית "להגנה עצמית", להגנה על רכושו, משפחתו ונכסיו, בתוך החצרים השייכים לו.
2. לציין, גם לפני תיקון החוק, ניתן היה להגיע לאותה תוצאה, של "הגנה עצמית", אלא שהתיקון הבליט והמחיש ביתר שאת, את נקודת ההגנה שניתנת לבעל הבית ולא לפורץ, גנב, או הפולש שכוונותיו פליליות.
3. בארה"ב נושא "ההגנה העצמית", ההגנה על ביתך ורכושך, הוא מן הסעיפים הקובעים והחשובים בחוקה האמריקאית - וטוב שכך.
4. ולכל אלה, הפרשנים, העיתונאים והפוליטיקאים, הטוענים ששי דרומי לא היה בסכנת חיים, ולכן לא זכאי להגנת החוק. אני יכול לומר בוודאות שהם מעולם לא היו כנראה במצב של פחד, איימה, סכנת חיים. מעולם לא היו - בסיורי לילה, במארבים או בפעילות מבצעית לילית, כדי להבין מה פירוש פחד וכיצד מתגברים עליו, בלילות חשוכים לא מוארים.
5. לעניין זה ראה מאמרי באתר זה: "הגנה עצמית - ולא מערב פרוע".
המהומות בירושלים - האמא המרעיבה:
6. מדובר באישה חולה, שראוי לטפל בה רפואית ולא פלילית.
7. ניתן היה לסיים את האירועים תוך יומיים, אם היו מטילים על אישיות דתית סמכותית לגשר בין הצדדים, בנוסח מעצר בית + טיפול רפואי כמו שעשו באיחור של שבוע.
החוצפה של הפלסטינאים:
8. ככל שהלחץ האמריקאי, מתחיל לתת את אותותיו, כך חוצפתם של אבו-מאזן והפלסטינאים גוברת. עכשיו הם דורשים לפרק את החומה שטענתם העיקרית - שקט ביטחוני בשנתיים האחרונות.
9. המגוחך בטענה הזאת - שהשקט הביטחוני נובע מנוכחות צה"ל ביש"ע, ומרגע הנסיגה יקח פחות משנה, עד שחמאס ישתלט על הגדה המערבית - כפי שקרה בעזה.
10. השקט הביטחוני - הוא בחלקו בגלל החומה, ולכן צריך לסיים אותה ולא לפרק אותה, כי פירוקה - פירושה פירוק ממשלת אבו-מאזן, וחבל שהוא לא מבין זאת.
